Your browser (Internet Explorer 7 or lower) is out of date. It has known security flaws and may not display all features of this and other websites. Learn how to update your browser.

X

Navigate / search

בארונאצ’לה

שרי רמנה מהארישי התגורר במקומות שונים בטירוונאמלי ואחר כך בכמה מערות על מורדות ההר ארונאצ’לה, עד שלבסוף קבע את מושבו במקום שלימים נודע כשׁרי רמנה אשרם, שם חי עד לפטירתו באפריל, שנת 1950. הוא מעולם לא לקח סַנְיַאסָה רשמית (חניכה לחיי נזירות) ולא טען שיש לו תלמידים. מהיום שהגיע, ב־1896, ועד למָהָאנִירְוָאנָה (רגע מותו), רמנה לא עזב עוד את ארונאצ’לה אהובו.

המקום הראשון בו שהה בטירוּוָנאמלי היה המקדש הגדול. במשך שבועות אחדים הוא נשאר באולם ‘אלף העמודים’. אך עד מהרה הוטרד על ידי פרחחים שיידו בו אבנים בעודו יושב בדממה. הוא עבר לשבת בחדרון תת־קרקעי בשם פָּטָלָה לִינְגַם, שקרני השמש לא חדרו אליו מעולם. הוא ישב ללא תנועה, שקוע עמוק בעצמיות מבלי להיות מודע לעקיצות הנמלים והטפילים ששרצו שם.

 

פָּטָלה לינגַם
פָּטָלה לינגַם

אך הפרחחים גילו עד מהרה את מקום המסתור וחזרו לתחביבם: יידוי אבנים ב’בְּרָאהמָנָה סוואמי’ הצעיר, השם שבו נודע אז רמנה. בזמן ההוא חי בטירוונאמלי סוואמי מפורסם בשם סֶשַׁדְרִי סְוָואמִיגַל, שלפעמים עמד על המשמר וגירש משם את הפרחחים. הצעיר היה כה שקוע בזיו האושר עד שלא חש כלל כאשר כמה דבקים הגיעו לבסוף, הרימו את גופו, הוציאו אותו מהמרתף והביאו אותו אל מקדש סוּבְּרָהמַנְיָה הסמוך. במשך כחודשיים הוא נשאר במקדש הזה כשהוא אדיש לגמרי לצרכיו הגופניים. כדי שיאכל היה הכרח לשים את המזון בפיו בכוח. למרבה המזל היה שם תמיד מישהו שטיפל בו. לאחר מכן עבר רמנה לשהות, בזה אחר זה, בכמה גנים, חורשות ומקדשים בסביבה. היה זה במטע של עצי מנגו מרוחק מן המקדש, שם מצא אותו לבסוף דודו, אחי אביו, נֶלִיָאפָּה אָיַר ממָנָמָדוּרַי. נֶלִיָאפָּה אָיַר ניסה כמיטב יכולתו לקחת את אחיינו עימו למָנָמָדוּרַי, אך הקדוש הצעיר לא הגיב. הוא לא גילה כל עניין במבקר. נֶלִיָאפָּה אָיַר חזר מאוכזב למָנָמָדוּרַי. אך הוא בישר את החדשות לאָלָגָמָה, אימו של רמנה.

שרי בהגוואן בסקנדה אשרם, בחברת אימו אלגמה (לפנים מימין) ודבקים;          לחצו להגדלה
שרי בהגוואן בסקנדה אשרם, בחברת אימו אלגמה (לפנים מימין) ודבקים;          לחצו להגדלה

אחרי זמן מה נסעה אימו לטירוונאמלי, מלווה בבנה הבכור נָאגָסְוָואמִי. רמנה התגורר אז בפָּוָלָקוּנְרוּ, אחת השלוחות המזרחיות של ארונאצ’לה. בדמעות בעיניה הפצירה אלגמה בבנה שישוב עימה הביתה, אך בשביל הקדוש לא היתה כל דרך חזרה. דבר לא הזיז אותו – אפילו לא דמעותיה של אימו. הוא נשאר שקט וישב ללא תנועה. דבק אחד, שהתבונן מן הצד במאבקה של האם במשך כמה ימים, ביקש מרמנה שלפחות יכתוב מה יש לו לומר. הקדוש כתב על פיסת נייר:

“המְצָוֶה שולט בגורל הנשמות בהתאם לפְּרָארַבְּדְהָה (הקַרמה) שלהן. מה שנועד לא להתרחש – לא יתרחש, גם אם תַּרבה להתאמץ. מה שנועד להתרחש – יתרחש, גם אם תשתדל כמיטב יכולתך למנוע זאת; דבר זה ודאִי. על כן הנתיב הטוב ביותר הוא להישאר שקט”.

בלב כבד שבה אימו למנמדוּרַי. זמן מה לאחר אירוע זה החל רמנה לגור במערות שונות על מורדות ההר. המערה בה שהה יותר מאשר בכל אחת אחרת (17 שנים), היא מערת וירוּפַּאקְשָׁה, שבצידו הדרום־מזרחי של ההר. בשנותיו הראשונות על ההר רמנה בעיקר שתק. קרינתו משכה קבוצה של דבֵקים שהתלקטו סביבו. לא רק מחפשי אמת נמשכו אליו אלא גם פשוטי העם, ילדים ואפילו בעלי חיים. ילדים קטנים מהעיר עלו בהר למערת וירופאקשה, ישבו בקרבתו, שיחקו בסמוך אליו ואחר כך שבו לביתם שמחים. סנאים וקופים היו ניגשים אליו ואוכלים מתוך כף ידו.

אימו של רמנה שבה לבקר אותו עוד מספר פעמים. באחת הפעמים היא חלתה בטיפוס וכמה שבועות התייסרה במחלה. למרות הפתק שכתב לה על כורח הגורל, חיבר רמנה שיר בשפת טָמִיל, המפציר בָּאל ארונאצ’לה לרפא את אימו ממחלתה. הוא גם גילה דאגה רבה לשלומה וטיפל בה עד להחלמתה המלאה. הבית הראשון של השיר אומר כך:

“הו מזור בדמות הר, שהופיע על מנת לרפא את פגע הלידות השבות ונשנות כגלים! הו אלי! מחובתך להציל את אמי, הרואה בכפות רגליך את מפלטה היחיד, ולרפאהּ לעולמים”.

אלגמה החלימה וחזרה למנמדורי. בתחילת 1916 היא שבה לטירוונאמלי, נחושה בדעתה לבלות את שארית ימיה עם רמנה. לאחר זמן מה בא בעקבותיה בנה הצעיר, נָאגָסוּנְדָרַם. זמן קצר לאחר בואה של אימו עבר רמנה ממערת וירופאקשה לסקנדה אשרם, קצת הלאה במעלה ההר. שם קיבלה אימו אימון אינטנסיבי בחיים הרוחניים. היא החלה לבשל בשביל קבוצת הדבקים הקטנה ששהתה שם. נאגסונדרם נהיה סניאסין (נזיר) ושמו הוחלף לנִירַנְגָ’נָאנַנְדָה סוואמי.

 

נאגסוּנדרם, אלגמה ושרי רמנה
נאגסוּנדרם, אלגמה ושרי רמנה

בשנת 1920 כשלה בריאותה של האם ורמנה טיפל בה בתשומת לב ואהבה אינסופיות, כשלפעמים הוא יושב לצידה לילות שלמים ללא שינה. הסוף הגיע ב־1922 ואלגמה זכתה בגאולה ברגע מותה דרך השתדלותו וחסדו של בנה. כפי שהמסורת קובעת במקרה של יישות משוחררת, גופה של אלגמה לא נשרף כי אם נקבר. היות שאין לקבור על אדמת ההר, היא הוטמנה למרגלות ההר, בצידו הדרומי. היה זה במרחק של פחות משעה הליכה מסקנדה אשרם ורמנה נהג ללכת לשם לעתים תכופות, עד שיום אחד השתקע שם לתמיד. כך בא לידי קיום שרי רמנה אשרם. הוא אמר: “לא עזבתי את סקנדה אשרם מיוזמתי. משהו מיקם אותי כאן ואני צייתּי”.