Your browser (Internet Explorer 7 or lower) is out of date. It has known security flaws and may not display all features of this and other websites. Learn how to update your browser.

X

Navigate / search

המסע הביתה

 

ב־29 באוגוסט, בעודו שוקד על שיעורי בית בדקדוק, ונקטראמן נוכח לפתע בחוסר התועלת של כל זה, דחה מעליו את הספרים, ישב בשיכול רגליים ושקע במדיטציה עמוקה. אחיו נָאגָסְוָואמִי שהתבונן בו, העיר בציניות: “מה התועלת בכל זה בשביל אחד כמוך?” בהכירו באמיתות הביקורת של אחיו, ונקטראמן גמר אומר בנפשו להסתלק בחשאי מהבית. הוא קם על רגליו ועזב את הבית כשהוא מתרץ זאת בכך שעליו לשוב לבית הספר. אחיו קרא אחריו ונתן לו חמישה רופי כדי שישלם עבורו את שכר הלימוד של הקולג’ וכך, מבלי שיידע זאת, סיפק לו את הכסף הדרוש למסע. ונקטראמן השאיר בידיו שלושה רופי ואת השניים הנותרים השאיר בלוויית פתק פרידה:

“יצאתי לחפש את אבי במצוותו. יוזמה נאצלת היא שלמענה יוצא זה לדרכו, על כן אַל יתעצב איש על פעולתו ואל יבזבז כסף בחיפוש אחריו. שכר הקולג’ שלך לא שולם. מצורפים בזאת שני רופי.”

מקדש ארונאצ’לה
מקדש ארונאצ’לה

ההשגחה העליונה הדריכה את ונקטראמן במסעו לארונאצ’לה, כי על אף שהגיע מאוחר לתחנה, גם הרכבת איחרה. הוא קנה כרטיס לטִינְדִיוָנַם, שנראתה כמקום הקרוב ביותר לטירוונאמלי, בהסתמך על אטלס ישן שבו הביט בביתו לפני שיצא לדרך. חכם מוסלמי זקן שישב איתו בקרון הבחין בצעיר הברהמיני היושב לצידו שקוע בהתבוננות עמוקה. החכם שוחח איתו והודיע לו שנפתחה מסילת רכבת חדשה מוִילוֹפּוּרַם היישר לטירוּונאמלי.

בשלוש לפנות בוקר הגיעה הרכבת לוִילוֹפּוּרם. ונקטראמן החליט ללכת ברגל את שארית הדרך ונכנס לעיר בחיפוש אחר הכביש לטירוונאמלי. הוא חש ברעב והלך למסעדה, שם התבקש לחכות זמן מה עד להכנת ארוחתו. בעל המסעדה הביט בעניין בברהמין צעיר זה שעור פניו בהיר, מחלפות שיערו ארוכות ושחורות, עגילי זהב לאוזניו, פניו זוהרים בתבונה ואין עימו מטען או רכוש כלשהו. לאחר שסיים לאכול הוא הציע לבעלים שני אָנָה (מטבע ישן בשווי שניים חלקי מאה של הרופי); אך הבעלים סירב לקבל ממנו כל תשלום. ונקטראמן יצא מייד לדרכו ושב לתחנת הרכבת, שם רכש כרטיס למַמְבָּלָפָּטוּ, שהיתה היעד הרחוק ביותר שאיפשר לו כספו.

אחר הצהריים הגיע ונקטראמן למַמְבָּלָפָּטוּ. משם הוא המשיך ברגל בכיוון טירוונאמלי ובשעות הערב הגיע לקרבת טירוּקוֹילוּר. מן המקדש הסמוך באָרָיָנִינָלוּר, הבנוי על סלע גבוה, אפשר לראות במעומעם את הר ארונאצ’לה מופיע במרחק. ונקטראמן לא היה מודע לכך ונכנס למקדש והתיישב. שם היה לו חיזיון – הוא ראה אור מסנוור עוטף את המקום כולו. רמנה התחקה אחר מקור האור בתוך קודש הקודשים, אך לא מצא דבר. לאחר זמן מה האור נעלם.

ונקטראמן המשיך לשבת במצב של מדיטציה עמוקה עד שמנוחתו הופרעה על ידי כוהני המקדש שבאו לנעול את הדלתות. הוא הלך בעקבות הכוהנים אל המקדש הסמוך, שם שקע שוב במדיטציה. לאחר שסיימו את משימותיהם, הכוהנים הפריעו לו שוב, אך סירבו לבקשתו לתת לו מזון. מתופף המקדש התערב והציע לו את חלקו במזון הניתן מאת המקדש. כשוונקטראמן ביקש מעט מי שתייה, הוא נשלח אל בית שעמד בקרבת מקום. בדרך לשם התעלף ונפל. כעבור דקות אחדות התעורר וקם וראה קהל קטן מביט בו בסקרנות. הוא שתה קצת מים, אכל מעט ואז נשכב על הארץ וישן.

הבוקר הבא היה ה־31 באוגוסט, יום הולדתו של קרישנה, גוֹקוּלַאשְׁטָמִי. ונקטרמן המשיך בדרכו והגיע לביתו של מוּתְהוּקְרישנה בְּהַאגָאוָטַר. גברת הבית נתנה לו ארוחה גדולה והחזיקה בו שם עד לשעת הצהריים. הוא ביקש ממארחיו הלוואה כנגד עגילי הזהב שלו. ההלואה ניתנה לו ברצון, בנוסף על חבילת ממתקים שהוכנו לכבוד שׁרי קרישנה. כשנוכח שאין רכבת עד לבוקר המחרת, העביר את הלילה בתחנת הרכבת.

בבוקר ה־1 בספטמבר, שנת 1896, שלושה ימים לאחר שעזב את ביתו, ירד ונקטראמן בתחנת טירוּונאמלי. בצעדים מהירים, בלב רוטט משמחה, נחפז אל המקדש הגדול. לאות ברכה אילמת שעריהן של שלוש חומות־המתחם הגבוהות עמדו פתוחים, כמו גם כל הדלתות האחרות, כולל אלו של המקדש הפנימי. לא היה בפנים איש מלבדו והוא נכנס למקדש הפנימי ועמד המום לפני אביו ארונאצ’לה. “הגעתי לקול קריאתך, אלִי. קבלני ועשה בי כרצונך”.