Your browser (Internet Explorer 7 or lower) is out of date. It has known security flaws and may not display all features of this and other websites. Learn how to update your browser.

X

Navigate / search

חוויית מוות

 נקודת המפנה בחייו של ונקטראמן קרתה מעצמה באמצע יולי של שנת 1896. אחר צהרים אחד נתקף הנער, ללא כל סיבה נראית לעין, בפחד־מוות פתאומי עז. שנים לאחר מכן הוא תיאר את החוויה כך:

“כשישה שבועות לפני שעזבתי את מָדוּרַי לתמיד, התחולל בחיי השינוי הגדול. הוא היה פתאומי לחלוטין. ישבתי לבדי בקומה הראשונה בבית דודי. רק לעתים נדירות חליתי וביום ההוא לא היתה לי שום בעיה רפואית, אך פחד מוות פתאומי ועז השתלט עלי. לא היה בְּמצב בריאותי דבר שיסביר זאת וגם לא ניסיתי למצוא הסבר או סיבה לפּחד. פשוט הרגשתי: ‘אני עומד למות’ והתחלתי לחשוב מה לעשות בנידון. לא עלה על דעתי להתייעץ עם רופא, עם בני משפחתי או עם ידידַי; חשתי כי עלי לפתור את הבעיה בו במקום בכוחות עצמי.

“ההלם שבא עקב פחד המוות הפנה את דעתי פנימה ואמרתי לעצמי באופן שכלי, ללא מילים: ‘הנה בא המוות. מה זה אומר? מהו הדבר שמת? הגוף הזה מת’. ומייד המחשתי לעצמי את התרחשות המוות. כדי לשוות יתר ממשות לחקירתי שכבתי בפישוט איברים נוקשים, כאילו קפאון המוות השתלט עלי, וחיקיתי גווייה. עצרתי את נשימתי וחשקתי את שפתַי בחוזקה לבל יחמוק מביניהן אף צליל, כדי שהמילה ‘אני’ או כל מילה אחרת לא תוכל להתבטא. ‘הנה,’ אמרתי לעצמי, ‘הגוף הזה מת. הוא יינשא נוקשה אל המדורה ויישרף ויהיה לאפר. אך במות הגוף, האם אני מת? האם הגוף הוא אני? הגוף שקט וחסר חיים, אך אני חש את מלוא כוחה של אישיותי ואפילו את קול ה”אני” שבתוכי, בנפרד מהגוף. אם כך, אני רוח המתעלָה מעל הגוף. הגוף מת, אך הרוח המתעלה מעליו אינה מושפעת מן המוות. פירוש הדבר שאני הרוח בת האלמוות’. כל זה לא היה מחשבה עמומה; זה חלף דרכי בחיוניות רבה, כאמת חיה שתפסתי באופן ישיר, כמעט ללא תהליך מחשבתי. ‘אני’ היה דבר ממשי מאוד, הדבר הממשי היחיד במצבי, וכל הפעילות המודעת הקשורה בגופי התמקדה ב’אני’ הזה. מרגע זה ואילך ה’אני’, או העצמיות, מיקד את תשומת הלב בעצמו על ידי משיכה רבת עוצמה. פחד המוות נעלם לעולמים. למן השעה ההיא ואילך התקיימה השתקעות רצופה בעצמיות. מחשבות אחרות היו עשויות להופיע ולהיעלם, כצלילי מוזיקה שונים, אך ה’אני’ המשיך כמו צליל השְׁרוּטִי הבסיסי, המצוי ביסוד כל הצלילים ומתמזג עימם. גם אם הגוף היה עסוק בדיבור, בקריאה או בכל דבר אחר, עדיין הייתי ממוקד ב’אני’. לפני נקודת המפנה הזאת לא היתה לי כל תפיסה בהירה של עצמיותי ולא נמשכתי אליה בצורה מודעת. לא היה לי כל עניין מוחשי או ישיר בה, ועוד פחות מזה נטייה כלשהי לשכון בה דרך קבע.”

השפעתה של חוויית המוות הביאה לשינוי גמור בהשקפתו ובתחומי התעניינותו של ונקטראמן. הוא נהיה ענָו וכנוע וחדל להתלונן על התנהגות בלתי הוגנת או לרצות לנקום במבצעיה. מאוחר יותר תיאר את מצבו כך:

“סממן נוסף של מצבי החדש היה השינוי ביחסי כלפי מקדש מִינַאקְשִׁי. בעבר נהגתי ללכת לשם מדי פעם עם חברים כדי להביט בדמויות האלים ולמרוח על מצחי את האפר הקדוש והאבקה האדומה, והייתי חוזר הביתה בלי שזה ישפיע עלי. אך לאחר ההתעוררות הייתי הולך לשם כמעט מדי ערב. נהגתי ללכת לבדי ולעמוד זמן רב ללא תנועה מול דמויותיהם של שיוָה, מינַאקְשי, או נָטָרָאגָ’ה ושישים־ושלושה הקדושים, ובעודי עומד שם היו עולים גלי רגש ומציפים אותי.”