Your browser (Internet Explorer 7 or lower) is out of date. It has known security flaws and may not display all features of this and other websites. Learn how to update your browser.

X

Navigate / search

רמנה אשרם

האשרם לא נוצר תכף ומייד. בתחילה היתה רק סככה עם עמודי במבוק וגג מסכך דקלים. בשנים הבאות גדל מספר האנשים, תרומות ניתנו ובנייני אשרם רגילים נבנו – האולם בו ישב רמנה, המשרד, חנות הספרים, המרפאה, חדר אורחים למבקרים גברים וכמה ביתנים קטנים לאורחים ששהו תקופות ממושכות. קבוצת סַאדְהוּאִים (נזירים) הקימה מושבה קטנה בפָּלָקוֹטוּ, חורשה ממערב לאשרם. עם הגעתה של הפּרה לַקְשְׁמִי נבנתה רפת וכן הוקם מטבח גדול כדי לשרת את קהל המבקרים ההולך וגדל. קרובים לליבו של רמנה היו הטיפול בפרות והאכלת אנשים, בעיקר סאדהואים ועניים. עם חלוף הזמן הוקם מקדש מַטְרוּבְּהוּטֶשְׁוָרָה על מקום קבורתה של האם אלגמה ופולחן יומיומי מתקיים בו עד עצם היום הזה.

רמנה לא הרשה מעולם גילויי העדפה כלפיו על פני אחרים. בחדר האוכל הוא התעקש על כך. גם כאשר תרופה או שיקוי מסוימים ניתנו לו, הוא רצה לחלוק אותם עם כולם. ניהול האשרם לא עניין אותו. אם נקבעו חוקים, הוא היה הראשון שציית להם, אך בעצמו לא קבע שום חוק. עבודתו היתה רוחנית טהורה: הדרכה שקטה של משפחת הדבקים הגדלה והולכת שהתקבצה סביבו. אחיו הצעיר של רמנה, נירַנְגָ’נָאנַנְדָה סוואמי (צ’ינָה סוואמי – סוואמי קטן) נהיה מנהל האשרם.

מרכז תשומת הלב היה אולם המדיטציה (האולם הישן), בו ישבו הדבקים עם המהארישי. הדממה הדינאמית של האולם היתה מלאה בחסדו. אהבה אלוהית זהרה בעיניו וכשהיה צורך בכך, מילותיו רבות העוצמה האירו את המבקרים. לא היה כל חוק שצריך למדוט בצורה מסוימת או בשעות נתונות. בשנים הראשונות דלתות האולם לא הוגפו אף פעם ואפילו בלילה יכלו האנשים לבוא להיות במחיצתו.

היות שרצה להיות נגיש לכל המבקרים, בכל רגע, רמנה לא עזב מעולם את האשרם, מלבד לטיוליו היומיים, בוקר וערב, על ההר ובפּלקוֹטוּ (מושבת הסאדהואים הצמודה לאשרם). בשנים הראשונות הלך לפעמים בכביש המקיף את ההר (גִירִי פְּרָדַקְשִׁינָה).

 

Samadhi Shrine
Samadhi Shrine

ב־1949 התגלה בזרועו השמאלית של רמנה גידול ממאיר. למרות טיפול רפואי נמרץ, ב־14 באפריל 1950, היה ברור לכּל כי קיצו קרוב. בערב, כשישבו הדבקים על המרפסת מחוץ לחדר שנבנה במיוחד עבור בְּהָגָוַאן בזמן מחלתו, הם החלו לשיר בספונטניות את המזמור ‘ארוּנאצ’לה שיוָה’ (מחרוזת כלולות לשְׁרי ארונאצ’לה). בשומעו את השירה נפקחו עיניו של בּהָגָוַאן וזהרו. הוא חייך חיוך קצר של רכות שאינה ניתנת לתיאור. מזוויות עיניו זלגו דמעות אושר. עוד נשימה עמוקה אחת, ולא עוד.

באותו הרגע ממש, ב־8:47 בערב, הופיע ברקיע כוכב שביט ענקי שעשה את דרכו באיטיות על פני השמים, מכיוון צפון־מערב לעבר פסגת ארונאצ’לה. אנשים רבים ראו את הגוף המאיר הזה חולף בשמים, אפילו במקומות מרוחקים כמו בומביי, ונדהמו מהופעתו ומהתנהגותו המוזרות, וייחסו את התופעה הזו לפטירתו של המאסטר.

עד עצם היום הזה עוצמתו של רמנה לא נחלשה. לעתים תכופות מעירים מבקרים באשרם: “נוכחותו מורגשת בעוצמה רבה”. לפני ששרי רמנה עזב את גופו, ניגשו אליו דבקים והתחננו לפניו שלא יילך, שיישאר עוד כמה זמן כי הם זקוקים לעזרתו. הוא ענה: “ללכת! לאן אני יכול ללכת? אני תמיד כאן”.