הנחיות

תמצית תורתו של רמנה מהארישי מצויה בספרון קטן הנקרא מי אני?. ספרון זה מכיל את סדרת ההנחיות הראשונה שניתנה על ידי רמנה מהארישי. ההנחיות לקוחות היישר מחווייתו הייחודית של מימוש העצמיות. השאלות המקוריות נשאלו בזמנו על ידי שִׁיוָפְּרָקָשַׁם פּילַי, ולאחר מכן נמסרו על ידי רמנה מהארישי בצורת מאמר.

כל מי שמיישם את התורה יכול להיווכח בעוצמתה. בספר Talks with Sri Ramana Maharishi, שיחה מס’ 80, אנו קוראים: “יש למצוא במי עולות המחשבות. מאין הן מתעוררות? הן חייבות לעלות מן העצמיות המוּדעת. הבנַת הדבר, אפילו במעומעם, מסייעת לחיסול האגו. מכאן ואילך מימוש הקיום האחד והאינסופי נהיה אפשרי. במצב ההוא אין אינדיבידואלים אחרים מלבד הקיום הנצחי. לפיכך אין עוד מחשבה על מוות או סבל”.

 

כל היישויות החיות משתוקקות להיות מאושרות תמיד ולהימנע מסבל ובכל אחד מתקיימת האהבה הגדולה ביותר לעצמו, היות שהאושר הוא טבעו האמיתי. על כן, על מנת לממש את האושר הפנימי הטהור הזה, שאכן נחווה מדי לילה כשהדעת מתמסרת לשינה עמוקה, הכרחי לאדם שיידע את עצמו. החקירה בצורת ‘מי אני?’ היא האמצעי הטוב ביותר למציאת העצמיות.

“מי אני?” – אני מוּדעוּת טהורה. המודעות הזאת היא מטבעה קיום־תודעה־אושר (סַט־צ’יט־אָנַנְדָה).

אִם הדעת, שהיא מכשיר־הידע והבסיס לכל פעולה, שוקעת – תפיסת העולם כממשות אובייקטיבית חדלה. אם התפיסה האשלייתית של החֶבל כנחש אינה חדלה, החבל, שעל גביו מורכבת אשליה זו, אינו נתפס כחבל. (אנלוגיה זו מבוססת על סיפור מן המסורת על אדם הרואה חבל בשעת הדמדומים וחושב אותו בטעות לנחש, וכך מפחד ללא כל סיבה). בדומה, אם טבעה האשלייתי של תפיסת העולם כמציאות אובייקטיבית לא יסולק, ראיית טבעה האמיתי של העצמיות, שעל גביה הורכבה האשליה, לא תושג.

הדעת (mind) היא כוח מופלא השוכן בעצמיות. הוא גורם לכל המחשבות להתעורר. בנפרד מהמחשבות לא מתקיים כלל דבר הנקרא דעת. על כן המחשבה היא טבעה של הדעת. מלבד מאשר במחשבות לא מתקיימת כלל יישות נבדלת הנקראת עולם. בשינה העמוקה אין מחשבות ואין עולם. במצבי העֵרוּת והחלום יש מחשבות ויש גם עולם.

כפי שהעכביש מפריש את קוריו מתוך עצמו ושב ומושך אותם פנימה אל תוכו, כך הדעת משליכה את העולם מתוך עצמה ושבה וקולטת אותו פנימה אל תוך עצמה. כשהדעת עוזבת את העצמיות, העולם מופיע. לכן, כשהעולם מופיע, העצמיות אינה מופיעה; וכשהעצמיות מופיעה, העולם אינו מופיע.

כשיַתמיד אדם בבחינה מדוקדקת של טבע הדעת, היא תשקע ותשאיר אחריה את העצמיות (כמִשקע). הדעת יכולה להתקיים רק בהסתמך על משהו גס (הגוף הפיזי); אין לה קיום עצמאי. הדעת היא זאת שנקראת הגוף הדק, או הנשמה.

הדעת היא זאת שמתעוררת בגוף כ’אני’. אם יחקור אדם היכן בגוף מתעוררת לראשונה המחשבה ‘אני’, יגלה כי היא מתעוררת בלב. זהו מקור מוצאהּ של הדעת. גם אם יחשוב בלי הרף ‘אני’, ‘אני’, הוא יוּבל אל המקום הזה. מחשבת ה’אני’ היא הראשונה לכל המחשבות המתעוררות בדעת. רק אחרי מחשבת ה’אני’ מתעוררות כל המחשבות האחרות.

המחשבה “מי אני?” תכחיד את כל המחשבות האחרות, וכמו המקל המסייע להפוך את עצי הבעירה במדורה לשריפת המת, כך גם היא עצמה תיכחד לבסוף. או אז יהיה מימוש העצמיות. כשמחשבות אחרות מתעוררות, על האדם להימנע מלהשלים אותן ועליו לחקור בהתמדה: “למי הן מתעוררות?”. אין זה משנה כמה מחשבות מתעוררות. ברגע שמחשבה מתעוררת יש לחקור בעֵרנות: “למי התעוררה המחשבה?” התשובה שתעלה תהיה: “לי”. אם אז יחקור: “מי אני?”, הדעת תשוב למקורהּ והמחשבה שהתעוררה, תשקע.

על ידי יישום רצוף כזה תפתֵחַ הדעת את הכוח להישאר במקורהּ. כשהדעת הדקה יוצאת מבעד לשׂכל ולאיברי החישה, הצורות הגסות והשמות מופיעים; כשהיא נשארת בלב, הצורות והשמות נעלמים. מניעת יציאתה של הדעת והשארתה בלב היא מה שנקרא ‘הפנמה’. יציאתה של הדעת מן הלב נקראת ‘החצנה’. לפיכך, כשהדעת שוכנת בלב, ה’אני’, שהוא שורש כל המחשבות, נעלם, והעצמיות הקיימת־לעד זורחת.

אף אמצעי אינו מתאים לגרימת שקיעתה של הדעת כמו החקירה. אם מנסים לשלוט בדעת באמצעים אחרים, היא תיראה כאילו היא נתונה בשליטה, אך תשוב ותתעורר. באמצעות ויסות הנשימה (פְּרָאנָאיָאמָה) הדעת תירגע; אך היא תישאר רגועה רק כל עוד הנשימה נשלטת. כשמסתיים ויסות הנשימה, הדעת תשוב לפעילותה ותתחיל לשוטט.

כמו ויסות הנשימה, גם מדיטציה על צורות אלוהיות, שינון מנטרות וויסות המזון הם כלי עזר ארעיים לעצירת הדעת. על ידי מדיטציה על צורות של אלוהים ושינון מנטרות, משיגה הדעת מיקוד. לְדעת ממוקדת כזו חקירת העצמיות תהיה קלה. על ידי ויסות המזון משתפרת איכותה הטהורה של הדעת והדבר מסייע לחקירת העצמיות.

לא חשוב איזה חוטא גדול הוא האדם, אם יתמיד בלהט במדיטציה על העצמיות, אין כל ספק שיבוא על תיקונו.

אין להניח לדעת לשוטט לעֵבר אובייקטים ארציים ומה שמעסיק אנשים אחרים.

אין זה משנה כמה רעים הם אנשים אחרים, לא צריך לטפח שנאה כלפיהם.

כל מה שנותן אדם לאחרים הוא בעצם נותן לעצמו. אם מבינים את האמת הזאת, מי לא ייתן לאחרים?

כשעצמיותו של אדם מתעוררת, הכל מתעורר; כשעצמיותו נרגעת, הכל נהיה רגוע.

כמידת הענווה שננהג, כן יצמח הטוב.

אם הדעת נהיית רגועה, האדם יכול לחיות בכל מקום.

מה שקיים באמת הוא אך ורק העצמיות; העולם, העצמי־האינדיבידואלי ואלוהים הם רק מוֹפָעים על גביה, כמו צבע הכסף באם הפנינה. שלושה אלה מופיעים בו־זמנית ונעלמים בו־זמנית. בעצמיות אין אף זכר למחשבת ה’אני’. היא נקראת ‘דממה’. העצמיות עצמה היא העולם; העצמיות עצמה היא ‘אני’; העצמיות עצמה היא אלוהים; הכל הוא שׁיוָה, העצמיות.

מי שמתמסר לעצמיות שהיא אלוהים, הוא הדָבֵק המצויין ביותר. ההתמסרות לאלוהים פירושה זכירה מתמדת של העצמיות. אין זה משנה כמה מטען נעמיס על אלוהים, הוא נושא את כולו. היות שהכוח העליון של אלוהים הוא שגורם לכל הדברים לנוע, מדוע אנו, במקום להיכנע ולהתמסר לו, מדאיגים עצמנו תמיד במחשבות מה צריך לעשות, ואיך לעשות או לא־לעשות זאת? אנו יודעים שהרכבת נושאת את כל המשאות. מדוע אפוא, אחרי שעלינו עליה, אנו ממשיכים לשאת באי־נוחות את צרורנו הקטן על ראשנו במקום להניח אותו ארצה ולנסוע בנוחיות?