מרגליות

“היוֹגי אָרוּנָגִירִי גובר על הכל”… ציטוט מתוך The Glory of Arunachala

כיצד לגבור על הגורל?

גברת אמידה אחת אמרה למהארישי: “בורכתי בכל מה שבן אדם יכול לרצות.” קולה נחנק. תוך שהיא משתלטת על עצמה המשיכה לאט: “יש לי כל מה שאני רוצה, כל מה שאדם יכול לבקש… אבל… אבל… אין לי שלוות נפש. משהו מונע את זה. בוודאי הגורל שלי.” דממה השתררה לזמן מה. אחר כך הוא דיבר בדרכו המתוקה, הרגילה: “בסדר, אמרת את מה שרצית לומר. מה הוא הגורל? אין גורל. התמסרי, והכל יהיה בסדר. זרקי את כל האחריות על אלוהים ואל תשאי את המשא בעצמך. מה יוכל הגורל לעשות לך אז?”

דבק: ההתמסרות אינה אפשרית.

מהארישי: כן, התמסרות מלאה אינה אפשרית. אך התמסרות חלקית בוודאי אפשרית לכל אחד. במהלך הזמן היא תוביל להתמסרות מלאה. אם התמסרות אינה אפשרית, מה אפשר לעשות? אין שלוות נפש. אתה לא מסוגל לגרום לה בעצמך. אפשר לעשות זאת רק על ידי התמסרות.

ד: האם התמסרות חלקית יכולה לבטל את הגורל?

מ: הו כן, היא יכולה.

ד: האם הגורל אינו תוצאה של קרמה של העבר?

מ: אם האדם יתמסר לאלוהים, אלוהים יטפל בזה.

ד: היות שאלוהים קובע את הגורל, כיצד הוא יבטל אותו?

מ: כולם מצויים בו בלבד.

 

צער ורוע   

נשאלת השאלה: מדוע הבריאה מלאה כל כך בצער ורוע? כל מה שניתן לומר הוא שזהו רצונו של אלוהים שאין לרדת לחיקרו. אי אפשר לייחס שום מניע, שום תשוקה, שום מטרה ליישות האינסופית, הכל־יודעת והכל־יכולה הזאת. אלוהים אינו מושפע מפעולות המתקיימות בנוכחותו. אין כל משמעות לייחוס אחריות ומניע לָאחד, בטרם הפך להיות הרבים. אך מענה טוב לשאלה המציקה בדבר רצון חופשי הוא שמסלול האירועים המיועד הוא זה שבו האל רוצה. אם הדעת חוששת ממה שעתיד ליפול בחלקנו, או ממה שביצענו או נכשלנו בביצועו, בחוכמה נעשה אם נוותר על תחושת האחריות והרצון החופשי על ידי התייחסות לעצמנו כאל מכשיר בידי הכל־יכול והכל־יודע, לעשות ולסבול כרצונו. וכך הוא זה הנושא את כל המשאות ובכך מעניק לנו שלווה.

דבקות    

לדבקה שהתפללה לחזיונות תכופים יותר של שיוָה אמר: “התמסרי לו וצייתי לרצונו, אם מופיע הוא ואם נעלם; עשי כרצונו. אם את מבקשת ממנו לעשות את מה שאת רוצה, זו אינה התמסרות אלא נתינת פקודה לאלוהים. את לא יכולה שהוא יציית לך ועדיין לחשוב שהתמסרת. הוא יודע מה הכי טוב, ומתי ואיך לעשות זאת. המשא הוא שלו. לך כבר אין שום דאגות. כל הדאגות שלך הן שלו. כזאת היא ההתמסרות. זאת היא הדבקות”.

חסדו של אלוהים

חסדו של אלוהים עשוי מהעובדה שהוא מאיר בלב הכל כָּעצמיות; כוח החסד הזה אינו מוציא מן הכלל אף אחד, לא את הטוב ולא את הרע. המחפשים צריכים להתגבר על הצרות בדעת שקטה ובאמונה איתנה בכך שהן מתרחשות בחסדו של אלוהים, כדי לעזור להם לייצב את הדעת.

סגידה    

אדם שחש כי הוא הגוף, אינו מסוגל לסגוד לאלוהים כלחסַר־צורה; כל סגידה שבה יעסוק תהיה סגידה רק בצורתהּ, אך היא לא תהיה סגידה אמיתית.

הצלחה וכישלון    

כשפעולה כלשהי נושאת פרי, אל תתגאה במחשבה “השגתי זאת בכוחי”; (תחת זאת) היֵה משוכנע שאלוהים נדיב. כשההצלחה המבוקשת אינה מושגת, לא צריך לחשוב שהפעולה לא נשאה פרי; הפרי שלה אינו אלא ההבנה שפעולות נושאות פרי (במובן הרגיל) בחסדו של אלוהים, לא עקב מאמץ אנושי.

אחרי ביצוע פעולה שגויה, אין להסתיר אותה מפני האהבה העצמית; יש להחליט לפעול בעתיד בצורה נכונה ולהימנע מטעויות.

ההצלחה והכישלון תלויים בגורל ולא בכוח הרצון או בחסרונו. יש לנסות להשיג יציבות־הדעת בכל הנסיבות. זהו כוח הרצון. מוטב לו למחפש להיות בעמדה צנועה ולעורר חמלה באנשים, מאשר להיות במצב המעורר בהם קנאה.

 

סוד החיים המאושרים   

אם אדם אינו רואה את פגמיהם של אחרים אלא רק את סגולותיהם וכך שומר את דעתו שלֵווה, חייו יהיו מאושרים.

דבר יפה מאוד הוא במחפש להיות בלתי מעוניין בשום דבר, בעל דעת רגועה, חופשי מתשוקות ונקי משנאה.

עמדה כלפי אויבים    

האויב שונא את האגו, שאותו המחפש רוצה לחסל; כך, כמו הסדן לצורף, הוא למעשה ידיד.

השגת חסד בחלום    

בגלל סטנדרטים שרירותיים באשר למשך זמן הישארותה של החוויה וכדומה, אנו קוראים לחוויה אחת חלום ולאחרת חוויית ערוּת. בהתייחסות לממשות, שתי החוויות גם יחד אינן ממשיות. אדם עשוי לחוות קבלת חסד בחלום, והתוצאות וההשפעה של החוויה על כל מהלך חייו מעתה ואילך עשויות להיות כה עמוקות ויציבות, עד שאי אפשר לקרוא לחוויית החלום ‘בלתי ממשית’, ובו בזמן לקרוא ‘ממשי’ לאיזה מקרה חסר ערך וחולף בחיי הערוּת שהוא שטחי, חסר משמעות ועד מהרה נשכח כליל.

חוויית מוות שנייה על ההר    

מאז ומתמיד אמרתי שמרכז הלב נמצא בצד ימין, גם כשאנשים מלומדים טענו אחרת. אני מדבר מתוך ניסיון. ידעתי זאת עוד אז בביתי, כשהייתי שקוע בעצמיות. ובפעם השנייה, במהלך המקרה המתועד ב־Self Realization, היו לי חוויה וחיזיון ברורים מאוד. לפתע פתאום הגיע אור מצד אחד ומחק את ראיית העולם. חשתי כי הלב מצד שמאל עצר והגוף הפך כחול ובלתי פעיל. וָסוּדֶוָה שַׁאסְטְרִי חיבק את הגוף ובכה על מותי, אך אני לא יכולתי לדבר. כל אותו זמן הרגשתי שמרכז הלב מצד ימין ממשיך לעבוד היטב כמו תמיד. המצב הזה נמשך חמש־עשרה או עשרים דקות. אז לפתע נוֹרה משהו מימין לשמאל, כמו טיל המתפרץ לשמיים. הדם שב לזרום ומצבו הרגיל של הגוף חזר.