אָרוּדְרָה דַרְשָׁנַם, הפסטיבל המנציח את זכר התגלמותו של האל שׁיוָה כנָטָרָאגָ’ה, אל הריקוד הקוסמי, נחגג ברוב פאר והדר במקדש בְּהוּמִינַתְהָה אשר בטִירוּצ’וּלִי שבדרום הודו, ב־29 בדצמבר, 1879. פסלו המקושט של האל שִׁיוָה נישא ברוב טקס בתהלוכה דרך הרחובות כל אותו היום ועד מאוחר בלילה. בדיוק כאשר פסל האל שב ונכנס למקדש, אחרי שעת חצות, ב־30 בדצמבר, בשעה 1 לפנות בוקר, עלה קול בכיו הראשון של תינוק מן הבית הסמוך למקדש. ההורים בני המזל היו סוּנְדָרַם אָיֶר ואשתו אָלָגָמָה. הרך הנולד קיבל את השם וֶנְקָטָרָאמַן ולימים נודע כבְּהָגָוַאן שְׁרי רָמָנָה מָהָארִישִׁי. בשעת לידתו של התינוק קראה אישה אחת כבדת־ראייה שהתינוק עטוף באור.

Thiruchuli House -- Birth Place of Sri Ramana
הבית בטירוּצ’וּלי, שבו נולד שרי רמנה

שנות ילדותו של ונקטראמן היו רגילות בהחלט. הוא חבר לילדים אחרים בני גילו במשחקים ובשעשועים. כשהיה בן שש לערך נהג להכין סירות מגליונות נייר ממשרדו של אביו ולהשיטן במים. כשאביו נזף בו, עזב הילד את הבית. אחרי חיפוש ממושך מצא אותו הכוהן בתוך המקדש, מאחורי פסל האֵם האלוהית. אפילו כילד הוא חיפש ניחומים אצל הנוכחות האלוהית, כשהעולם הטריד אותו.

ונקטראמן השלים את לימודיו בבית הספר היסודי בטירוּצ’וּלי ועבר לדִינְדִיגוּל להמשך לימודיו. בפברואר 1892 נפטר אביו והמשפחה התפרקה. ונקטראמן ואחיו הבכור עברו להתגורר אצל אחי אימם, סוּבִּייֶר, במָדוּרַי, בעוד שני הילדים הקטנים יותר נשארו עם אימם. בתחילה למד ונקטראמן בחטיבת הביניים ‘סקוֹט’ ולאחר מכן בתיכון המיסיון האמריקאי.

הנער העדיף משחקי ספורט עם חבריו על פני לימודי בית הספר. הוא ניחן בזיכרון מעולה שאיפשר לו לדקלם כל שיעור אחרי שקרא אותו פעם אחת בלבד. הדבר הבלתי־רגיל היחיד אצלו בימים ההם היתה שינה עמוקה בצורה יוצאת דופן, כה עמוקה עד שהיה קשה להעיר אותו. אותם נערים שלא העזו להתגרות בו במשך היום, היו באים בלילה, גוררים ומוציאים אותו מהמיטה ומכים אותו כאוות נפשם, בעוד הוא ישן ואינו מתעורר. הוא היה שומע על כך בפליאה רק בבוקר יום המחרת.

הצעיר למד לראשונה שארוּנאצ’לה הוא מקום גיאוגרפי לאחר ששאל קרוב משפחה אחד שביקר בבית: “מאין הגעת?” והקרוב ענה: “מארונאצ’לה”. הנער קרא בהתרגשות: “מה, מארונאצ’לה! איפה זה?” הקרוב שהתפלא על בורותו של הנער הסביר שארונאצ’לה וטירוּונאמלי הם אותו מקום עצמו. רמנה מרמז על מקרה זה במזמור לארונאצ’לה שחיבר שנים לאחר מכן:

ראו זה פלא! ארונאצ’לה ניצב כהר דומם. פעולתו מסתורית, נשגבת מן ההבנה האנושית. מאז גיל התמימות זהר בי הרעיון כי גדולתו של ארונאצ’לה נשגבת, אך גם כאשר נודע לי, באמצעות אדם אחֵר, כי אין הוא אלא טירוּוָנָאמָלַי, טרם עמדתי על פשרו. כאשר הִדמים את דעתי ומשָׁכני אליו והתקרבתי, ראיתיו ניצב ללא תנועה. (שמונה בתי־שיר לארונאצ’לה).

זמן מה לאחר מכן הוא קרא לראשונה את פֵּריָפּוּרָאנַם, סיפורי חייהם של שישים ושלושה קדושים. הוא הוצף בפליאה אקסטטית על כך שאהבה, אמונה ולהט־דתי כאלה אפשריים. הסיפורים על פרישה מהעולם המובילה לאיחוד אלוהי הרטיטו את ליבו בהכרת תודה מאושרת ובמשאלה ללכת בדרכם של הקדושים. מרגע זה ואילך החל להתעורר בו זֶרם של מודעות. כפי שתיאר זאת בפשטות האופיינית לו: “בתחילה חשבתי שזה סוג של קדחת, אך החלטתי שאם כך הדבר, הרי שזו קדחת נעימה, אז אניח לה להישאר”.