התורה

האוּפָּדֶשָׁה של שרי בהגוואן, כלומר ההדרכה או ההנחיה שנתן, היתה סודית במידה מסוימת. על אף שהיה נגיש לכולם ללא הבדל, למרות ששאלות נשאלו ונענו בפומבי, עם זאת, ההדרכה שניתנה לכל דבק היתה ישירה מאוד ומתאימה לאופיו שלו. כאשר נשאל פעם שרי בהגוואן על ידי סוואמי יוֹגאנַנְדָה, סוואמי בעל קהל חסידים גדול באמריקה, איזו הנחיה רוחנית צריכה להינתן לאנשים כדי לרומם אותם, ענה: “זה תלוי במזג ובבגרות הרוחנית של האינדיבידואל. לא יכולה להיות הנחיה המונית”.

שׁרי בהגוואן היה פעיל מאוד ועם זאת כה נסתרת היתה פעילותו, עד שמבקרים אקראיים ואנשים חסרי יכולת ההבחנה האמינו שאין לו כל אופדשה כלל או שהוא אדיש לצרכיהם של המחפשים. היו רבים כאלה, כמו הסוואמי שניסה להניא את נָטֶסָה מוּדָאליַאר מלבקר אצלו (ראו: The Path of Self Knowledge, p. 103).

חשיבותה העליונה של השאלה טמונה בעובדה שמימוש־העצמיות אפשרי רק באמצעות חסדו של הגורו. שׁרי בהגוואן היה נחרץ בעניין זה כמו מאסטרים אחרים. על כן לא די היה לסַאדְהָקָה (המתרגל) בידיעה שתורתו נעלה ונוכחותו מעוררת השראה; היה נחוץ לו לדעת שהוא אכן גורו המעניק דיקְשָׁה (חניכה) ואוּפָּדֶשָׁה (הנחיה).

ההתמסרות לגורו הזה אינה התמסרות למישהו מבחוץ, כי אם לעצמיות המתגלמת כלפי חוץ על מנת לעזור לאדם לגלוֹת את העצמיות בתוכו. “המאסטר מצוי בפנים; המדיטציה נועדה לסלק את הרעיון הנבער שהוא מצוי רק בחוץ. אילו מה שאתה ממתין לו היה זָר, היה עליו גם להיעלם. מה היתה התועלת ביישות חולפת כזאת? אך כל עוד אדם חושב שהוא נבדל, או שהוא הגוף, המאסטר החיצוני יהיה נחוץ ויופיע כאילו יש לו גוף. כאשר הזיהוי המוטעה של אדם עם גופו חדֵל – הוא נוכח כי המאסטר אינו אלא העצמיות”.

דבר שאין עוררין עליו הוא שאדם שהוא גורו, במובן עליון זה שמימש את זהותו עם המוחלט, אינו אומר זאת על עצמו, לאור העובדה שאין לו כבר אגו שיאשר את הזהות הזאת. הוא גם אינו אומר שיש לו תלמידים, כי היות שהוא מצוי מעֵבר לאחרוּת, שום יחסים לא יכולים להתקיים מבחינתו.

 

אך לפעמים, כשאחד הדבקים היה מוטרד באמת וחיפש פתרון, הוא היה מרגיע אותו בצורה שלא השאירה בו שום מקום לספק. דָבֵק אנגלי אחד, מייג’ור צ’אדוויק, תיעד עידוד אחד כזה שקיבל בשנת 1940:

צ’אדוויק: בהגוואן אומר שאין לו דבקים?

בהגוואן: כן.

צ’: הוא אומר גם שיש צורך בגורו על מנת להשיג שחרור?

ב: כן.

צ’: אז מה אני צריך לעשות? האם ישיבתי כאן כל השנים האלו היתה רק בזבוז של זמן? האם עלי ללכת לחפש איזה גורו כדי לקבל ממנו חניכה, היות שבהגוואן אומר שהוא אינו גורו?

ב: מה אתה חושב הביא אותך לכאן, מרחק גדול כל כך, והשאיר אותך פה כל כך הרבה זמן? מדוע אתה מטיל ספק? אילו היה צורך לחפש גורו במקום אחר היית עוזב כבר לפני זמן רב.

צ’: אם כך לבהגוואן יש תלמידים!

ב: כפי שאמרתי, מנקודת ראותו של בהגוואן אין תלמידים; אך מנקודת ראותו של התלמיד חסדו של הגורו הוא כמו האוקיינוס. אם הוא בא עם כוס, הוא יקבל רק מלוא הכוס. אין טעם להתלונן על קמצנותו של האוקיינוס; ככל שהכלי גדול יותר, כך הוא יוכל לקבל יותר. זה תלוי אך ורק בו.

צ’: אם כך, הידיעה אם בהגוואן הוא הגורו שלי או לא היא רק עניין של אמונה, אם בהגוואן עצמו לא יודה בכך.

ב: (מזדקף על מושבו, פונה אל המתרגם ומדבר בהדגשה) שאל אותו מה הוא רוצה, שאתן לו מסמך חתום?

פרופסור וֶנְקָטָרַאמְיָה תיעד ביומנו שבהגוואן אמר לגברת פּיגוֹט, מבקרת אנגליה: “מימוש העצמיות הוא תוצאה של חסד הגורו יותר משהוא תוצאה של התורה, הרצאות, מדיטציות וכן הלאה. כל אלו הן דבר משני בלבד; אך החסד הוא סיבה ראשונית ומהותית”.

כשנשאל אם הוא מעניק חניכה, בהגוואן נמנע תמיד מתשובה ישירה. אך החניכה באמצעות מבט היתה דבר ממשי מאוד. שרי בהגוואן היה פונה אל הדבק, עיניו קבועות בו בנחישות בוערת. הזוהַר, העוצמה של עיניו, חדרו לתוך הדבק, מנפצים את תהליך המחשבה. לפעמים היה נדמה שזרם חשמלי חולף דרך הדבק, לפעמים שלווה עצומה או שיטפון של אור. דבק אחד תיאר זאת כך: “לפתע בהגוואן היפנה אלי את עיניו המאירות, השקופות. קודם לכן לא הייתי מסוגל לעמוד במבטו זמן רב. כעת החזרתי מבט היישר לתוך העיניים הנוראות, הנפלאות הללו, איני יודע כמה זמן. הן אחזו בי במין רטט ששמעתי אותו בבירור”. זה לוּוה תמיד בההרגשה, בשיכנוע פנימי ודאי, ש’נלקחת על ידי בהגוואן’, שמעתה והלאה הוא אחראי, הוא מוביל. היודעים ידעו כאשר חניכה כזאת התרחשה, אך בדרך כלל היה זה בלתי ניכר; זה היה עשוי לקרות באמצע שירת הוֶדוֹת, או שהדבק היה חש בדחף לגשת אל שרי בהגוואן בטרם שחר או כאשר אף אחד אחר לא היה במחיצתו, או רק אנשים מועטים. החניכה בדממה היתה ממשית בה במידה. היא חדרה לתוך אלה שפנו אל שרי בהגוואן בלבבם, גם אם נבצר מהם להגיע פיזית לטירוונאמלי. לפעמים היא ניתנה בחלום, כמו במקרה של נָטֶסָה מוּדָאליַאר (ראו: The Path of Self Knowledge, p. 103).