מזמורים

מזמורים לארונאצ’לה

חמשת המזמורים לארונאצ’לה הם שירתו המוקדמת ביותר של המהארישי, חוץ מכמה בתי־שיר קצרים. הם נכתבו בסביבות שנת 1914.

מחרוזת כלולות לארונאצ’לה, ראש וראשון בין מזמוריו לארונאצ’לה, נכתב במענה לבקשתם של הסַאדְהוּאים שבין דבקיו, שביקשו שירי תפילה מיוחדים, אותם יוכלו לשיר כשהם סובבים בעיר לקבץ נדבות מזון. בדרך כלל, כשדבקיו של המהארישי הסתובבו בעיר כשהם שרים שירים מוּכּרים, בעלי הבתים ידעו שהמזון שהם מציעים להם כנדבה ייאכל על ידי המהארישי ואז היו מנדבים כמויות גדולות של מזון, לעומת פירורים שניתנו לקבוצות אחרות של דבקים. ביודעם זאת, כמה אנשים חסרי מצפון החלו להתחזות לאנשי קבוצת רמנה ואספו את המזון המיועד להם. כדי להתגבר על הקושי הזה רצו הדבקים שיהיה להם שיר תפילה ייחודי משלהם. בתחילה חיבר המהארישי שורות אחדות עם הפזמון החוזר “ארונאצ’לה”, והפסיק. הדבקים חיכו לשורות הבאות, אך שום דבר נוסף לא בא. יום אחד הלך המהארישי סביב ההר לבדו. ביום ההוא חוּבּר שאר המזמור מחרוזת כלולות לארונאצ’לה (‘אַקְשָׁרָה מָנָה מָלַי’). שמו של השיר מגלה את משמעותו; הכּלה היא הנשמה האינדיבידואלית והחתן הוא האל ארונאצ’לה. מי ששרים, או אפילו רק מאזינים למזמור הזה, מתמלאים בחדווה. המהארישי העיר פעם בבדיחות הדעת שהמזמור הזה האכיל אותנו במשך שנים רבות.

בעקבותיו באו אחד־עשר בתי שיר ושמונה בתי שיר. יום אחד המילים הטמיליות “קָרוּנַי־יָאַל אָנַי אַנְדָה נֶה”, שפירושן: “אתה שתבָעַתָּני לך בחמלה”, החלו להדהד בליבו של המהארישי שוב ושוב. הוא ניסה פעמים אחדות להתעלם מהן, אך הן לא הסתלקו. המילים התמידו עד שלבסוף הוא נכנע ורשם אותן על נייר. אחרי שהמילים הראשונות נכתבו, התחיל הזרם לנבוע ושני המזמורים אחד־עשר בתי שיר ושמונה בתי שיר באו לידי קיום. אחד־עשר בתי שיר הוא הפצרה לקבלת החסד האלוהי ושמונה בתי שיר מסביר במלואה את משמעות היותו של ארונאצ’לה קיום־תודעה־אושר מוחלט.

המהארישי מתאר את אופן לידתו של שמונה בתי שיר כך: “ביום הבא יצאתי להליכה סביב ההר. פָּלָנִיסְוָואמי הלך בעקבותי עם עיפרון ונייר. ביום ההוא, לפני שחזרתי לוִירוּפּאקשה, כתבתי שישה משמונת הבתים. ביום הבא הגיע נָארָאיָנָה רֶדִי. פאלניסוואמי סיפר לו על השירים והוא אמר: ‘תן לי אותם מייד ואני אביא אותם לדפוס’. הוא כבר הוציא לאור בעבר כמה ספרים. כשהוא התעקש לקחת את השירים, אמרתי לו שהוא יכול לפרסם את אחד־עשר הבתים הראשונים כשיר אחד. אך ששת הבתים האחרים נכתבו במקצב שונה. כדי להשלים את שמונה בתי שיר חיברתי מייד עוד שני בתים והוא לקח איתו את כל תשעה־עשר הבתים כדי להוציאם לאור.” שני המזמורים האלה מבהיקים כפרשנות בעלת השראה אלוהית לָאמת המעוררת ומדריכה את המחפשים.

 

שמונה בתי שיר    

1.  האזינו; הוא ניצב כהר דומם. פעולתו מסתורית, נשגבת מן ההבנה האנושית. מאז גיל התמימות זהר בי הרעיון שגדולתו של ארונאצ’לה נשגבת, אך גם כאשר נודע לי, באמצעות אדם אחֵר, כי אין הוא אלא טירוּוָנָאמָלַי, טרם עמדתי על פשרו. כאשר הִדְמים את דעתי ומשכני אליו והתקרבתי, ראיתיו ניצב ללא תנועה.

2.  “מיהו הרואה?” בחפשי בתוכי, חזיתי בהיעלם הרואֶה וכל מה שנותר אחריו. לא היתה המחשבה ‘ראיתי’; כיצד אפוא יכלה להיות המחשבה ‘לא ראיתי’? מי יוכל למסור זאת במילה, כשאפילו אתה, בימי קדם, בהופעתך כדַקְשִׁינָאמוּרְטִי, יכולת לעשות זאת בדממה בלבד? רק כדי להקנות בדממה את מצבך הנשגב ניצב אתה כְּהר הזוהֵר מן השמים ועד הארץ.

3.  כשאראךָ כבעל־צורה ואקרַב, כהר על פני האדמה אתה ניצב. המחפש, המבקש לראותך, אף כי יֵדע שצורתך המהותית נטולת צורה היא, הריהו כאדם הנודד בָּעולם ומבקש לראות את הרִיק הנעדר צורה. להישאר חסַר מחשבה בטבעך שאין גבול לו, משמע לאבד את הזהות הנבדלת, כבובת סוכר הצוללת באוקיינוס הנקטר; ובְמַמשי את עצמי, מהי זהותי אם לא אתה, הו אתה הניצב כהר הנישא ארונאצ’לה?

4.  חיפוש אחר אלוהים תוך התעלמות ממך, שהינך הוויה ותודעה, דומה לחיפוש החושך בעזרת עששית. על מנת שתיוודע כהוויה וכתודעה מופיע אתה בָּדתות השונות בְּשֵׁמות שונים ובצורות שונות. אם חרף זאת לא יתוודעו האנשים אליך, אכן עיוורים הם שאינם מזהים את השמש. הו ארונאצ’לה הדגול, מרגלית שאין מושלהּ, המשך וּזְהר כעצמיותי, האחת שאין שנייה לה!

5.  כְּחוט במחרוזת מרגליות עובר אתה באחדותך דרך שלל היישויות והדתות. אִם, כדרך חיתוכהּ ושיוּפהּ של המרגלית על מנת לגואלהּ מפגמיה, תשוּיף הדעת הבלתי־טהורה כנגד גלגל הדעת הטהורה, תעטה היא את אור חסדך ותבהיק כאבן האודם, שאִשהּ אינה נגרמת על ידי חפץ חיצוני. לאחר חשיפת סרט־הצילום הרָגיש לעין השמש, האם אפשר עוד להטביע בו רישום אחֵר? הו, הר אָרוּנָה הנדיב והמסנוור! היש אֵי מה הנבדל ממך?

6.  אתה היישות האחת, המוּדעת לעַד כַּלֵב המאיר מתוך עצמו! בְּעוצמה מסתורית ניחַנתָ, שבלעדיך אַין היא ואפס. ממנה נובעת רוח הרפאים, הדעת, הפולטת את ערפיליה הסמויים, הדקים, האפלים, שבהאירם באורךָ המשתקף בהם (התודעה), מופיעים הם בִּפנים כְּמחשבות הסובבות במערבולות הפְּרארַבְּדהָה, שאז מתפתחות עוד והופכות לָעולמות השכליים, המושלכים כלפי חוץ בדמות עולם החומר שהפך לאובייקטים מוחשיים, המוגברים עוד על ידי החושים היוצאים ומתנועעים כתמונות בסרט הקולנוע. נראים או בלתי נראים, הו הר של חסד, בלעדיך אַין הם ואפס!

7.  מחשבת ה’אני’ מַקדימה כל מחשבה אחרת. לפני שעולות מחשבות אחרות, השאלה “למי?” מעוררת את התשובה “לי”. מי שמַתמיד ברוב תשומת לב ושואל: “מהו מקור ה’אני’?” וצולל פנימה ומגיע עד למקום מושבה של הדעת בתוך הלב, הופך שם לשליטו העליון של היקום. הו, אוקיינוס חסַר גבולות של חסד וזוהַר הנקרא ארונאצ’לה, המחוֹלֵל בלי ניע בחצר הלב! שָׁם אין כבר אף חלום של צמדי שניוּת כגון חוץ ופְּנים, נכון ולא נכון, לידה ומוות, עונג וכאב, או חושך ואור.

8.  המים עולים מן הים כְּעננים, יורדים כְּגשם ושבים אל הים כִּנחלים; מאום לא ימנע את שִׁיבתם למקורם. כמותם גם הנשמה העולה ממך אינה יכולה שלא לשוב ולהתמזג בךָ, גם אם מערבולות רבות יסחררוהָּ בדרכהּ. צפור הממריאה מן הארץ ונוסקת השמימה, לא תמצא מנוח לכף רגלה בין שמים לארץ, כי אם תשוב אל האדמה. אכן כך חייבים הכל לשוב על עקבותיהם. וכשתמצא הנשמה את דרכּהּ חזרה למקורהּ, תשקע היא ותתמזג בך, הו ארונאצ’לה, אוקיינוס האושר!